מדרש על שמואל א 12:22

וַתָּקָם הִיא וְכַלֹתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְֹּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב (רות א, ו), שָׁמְעָה מֵהָרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין בָּעֲיָרוֹת, וּמַה שָּׁמְעָה, כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים צד, יד): כִּי לֹא יִטּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמואל א יב, כב): כִּי לֹא יִטּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, פְּעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מח, יא): לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה.

ותקם היא וכלתיה ותשב משדי מואב. נפולה היתה לשם וקמה לה בחזרתה לארץ ישראל שכן אמר דוד (שמואל א' כ"ו י"ט) כי גרשוני מהסתפח בנחלת יי' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי מי אמר לו כן אלא מי שאינו דר בא"י כאלו עובד ע"ז. כי שמעה בשדי מואב מאין שמעה מן הרוכלים המחזירים בעיירות ד"א ברוח הקדש שמעה ומה שמעה כי פקד יי' את עמו, רבנן אמרי בארץ הקב"ה עושה בזכות עמו שנ' (שמואל א' י"ב כ"ב) כי לא יטוש יי' את עמו בעבור שמו הגדול. לתת להם לחם, רבי' טוביהו ב"ר אליעזר אמ' גדולה פרנסה כגאולה, כתיב כאן כי פקד יי' את עמו וכתיב להלן (שמות ד' ל"א) כי פקד יי' את בני ישראל וכי ראה את ענים.

וַיֹאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד (אסתר ג, ח), אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים ו, ד): ה' אֶחָד, יָשֵׁן לוֹ מֵעַמּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אֵין לְפָנַי שֵׁנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קכא, ד): הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה אָמַרְתָּ יֵשׁ לְפָנַי שֵׁנָה, חַיֶּיךָ שֶׁמִּתּוֹךְ שֵׁנָה אֲנִי מִתְעוֹרֵר עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ וּמְאַבְּדוֹ מִן הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, סה): וַיִּקַּץ כְּיָשֵׁן ה' וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר. דָּבָר אַחֵר, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד. אֲמַר לֵיהּ שִׁנֵּיהוֹן רַבְרְבָן, שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְאוֹמְרִים עֹנֶג שַׁבָּת, עֹנֶג יוֹם טוֹב, שֶׁהֵן מַכְנִיסִין פְּחָת בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֲדָא לְשִׁבְעָא יוֹמִין, שַׁבַּתָּא. חַד לִתְלָתִין יוֹמִין, רֵישׁ יַרְחָא. בְּנִיסָן, פִּיסְחָא. בְּסִיוָן, עֲצֶרֶת. בְּתִשְׁרֵי, רֵישׁ שַׁתָּא וְצוֹמָא רַבָּא, וְחַגָּא דִּמְטַלַּלְתָּא. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כָּךְ הֵם מְצֻוִּין בְּתוֹרָתָן. אָמַר לוֹ הָמָן, אִלּוּ הָיוּ מְשַׁמְרִין אֶת מוֹעֲדֵיהֶם וּמוֹעֲדֵינוּ, יָפֶה הָיוּ עוֹשִׂין, אֶלָּא שֶׁמְבַזִּים מוֹעֲדֶיךָ, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עוֹשִׂים, שֶׁאֵין מְשַׁמְּרִים לֹא קָלֶנְדָּס, וְלֹא סָטַרְנַלְיָא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע אַתָּה מַפִּיל עַיִן רָעָה בְּמוֹעֲדֵיהֶם שֶׁלָּהֶם, הֲרֵי אֲנִי מַפִּילְךָ לִפְנֵיהֶם וּמוֹסִיפִים לָהֶם מוֹעֵד אֶחָד עַל מַפַּלְתְּךָ, זֶה יְמֵי הַפּוּרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יח, ז): פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ. וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם, כָּל מַה שֶּׁהָיָה הָמָן מְקַטְרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּה, הָיָה מִיכָאֵל מְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵיגוֹרְיָא מִלְּמַעְלָה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵין בָּנֶיךָ מִתְקַטְרְגִין לֹא עַל שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְלֹא עַל שֶׁגִּלּוּ עֲרָיוֹת, וְלֹא עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֶלָּא אֵין מִתְקַטְרְגִין אֶלָּא עַל שֶׁהֵן מְשַׁמְרִין אֶת דָּתוֹתֶיךָ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ לָא שְׁבַקִּית וְלָא אֶשְׁבֹּק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א יב, כב): כִּי לֹא יִטּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, בֵּין חַיָּבִין בֵּין זַכָּאִין, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַנִּיחָם, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל. (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ, זֶה הָמָן הָרָשָׁע, שֶׁנָּתַן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף לְהַכְחִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.